"קריאה בהנאה" – בשיתוף האגף הקדם יסודי במשרד החינוך

עיקרו מפגש חוויתי בקבוצות קטנות לקריאה איכותית , עם אדם בוגר במטרה לעודד קריאת ספרות יפה לשם הנאה.

 
כתבה על הנושא באתר של משרד החינוך

כתבה על סיכום שנת פעילות תשע"ב

מרשמיה של מתנדבת:

"הקוראת בהנאה" - "ידיד לחינוך" - "בית ספר "סביונים" - נס ציונה
"אין דבר המקרב יותר מסיפור" (רבי נחמן מברסלב)

קריאה לילדים כמוה עבורי כצעיף גדול ורחב הפרוש על כתפי, צעיף בעזרתו אני עוטפת, בחוט דמיוני עם המון חום ואהבה, את הילדים היושבים מולי, בחצי עיגול, על גבי השטיח הפרוש בספריית בית הספר. העיניים בדרך כלל פקוחות לרווחה והמבט נעוץ בי בציפייה ובהקשבה.
במיוחד אוהבים הילדים את החרוזים בסיפורים, דוגמת: "קיפודה עם מזוודה", "הצב בצבוץ", מאת: רינת הופר, או "עכבר אחד" מספרו של עודד בורלא : "הספר הגדול" - "...עכבר אחד ושמו וסיל רצה להיות פתאום לפיל..." ברגעים אלו נשמע צחוקם המתגלגל ברחבי החדר: "בבקשה תקראי לנו עוד שיר מצחיק...".  בסופי מפגשים מסוג זה, מחברים הילדים חרוזים בעצמם וההנאה של כולנו מרובה.
בסיפורים הקצרים, אותם אני קוראת לילדים, סיפורים שמוסר השכל בצידם, אנו מקדישים מספר דקות למחשבה משותפת והילדים מבטאים את המחשבות והתהיות המתעוררות.
תחושת שמחה והתרגשות מציפה את לבי כאשר אני קוראת לילדים. אני מרגישה כי אני מצליחה להביא אור לנשמתם הקטנה, בפינה שקטה במסגרת הבית-ספרית הגדולה והרחבה. זוהי הזדמנות מיוחדת עבורי, אשר ניתנה לי כ"ידידת חינוך" בבית הספר, להעניק להם חוויה נעימה, התורמת להעשרתם ולהתפתחותם, בשילוב תשומת הלב האישית מצדי.  הקשר שלי עם הילדים הוא בגובה העיניים. מסגרת מפגשי הקריאה, השונה מזו אשר בכיתה, מאפשרת להם להימצא במרחב נוח ומחבק. אין הם מתבקשים להכין שיעורים, אלא רק לשבת, להקשיב וליהנות. קורה ולעיתים משתתפים במפגש הקריאה ילדים אשר אינם פנויים רגשית להאזנה לסיפור. במקרה כזה אני מאפשרת להם לשוב לכיתה, דבר שכמעט ולא קרה השנה.
לעיתים, אני נוהגת לשיר לילדים בעת הקריאה, משלבת בין קריאה לשירה. באחד מהמפגשים ביקשה אחת הבנות מכיתה ב': "שירי לנו שיר שלא מהסיפור". שרתי משירי ביאליק: "עגלה עם סוסה", "רוץ בן סוסים" ו"שעון בן חייל". הבנתי כי השירה שוזרת משהו אחר, שונה בקריאה ומרתקת את הילדים.
לעיתים, אין הילדים רוצים לחזור לכיתה ועל זאת נאמר: "וכשמישהו מחבק אותנו, צפור הנפש השוכנת עמוק עמוק בתוך גופנו גדלה וגדלה עד שהיא ממלאת כמעט את כל המקום שבתוכנו. עד כדי כך טוב לה בחיבוק". (ספרה של מיכל סנונית: "צפור הנפש").

קראה בהנאה וכתבה: אורה גולן - מתנדבת מטעם "ידיד לחינוך"  בבית הספר "סביונים" בנס ציונה